החלטה בתיק ע"פ 8598-05-13

השופט אילן איטח

1 .  המבקש הורשע בבית הדין האזורי בתל-אביב בהכרעת דין (השופטת מיכל לויט; ת"פ 1017-08) מיום 19.9.11, בעבירה של העסקת חמישה עובדים זרים בניגוד להוראות סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991 (להלן- חוק עובדים זרים). בגזר הדין, מיום 20.3.13, הטיל בית הדין האזורי על המבקש קנס כספי בסכום של 60,000 ש"ח, שישולם ב-48 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך של 1,250 ש"ח כל תשלום, כאשר הראשון שבהם ישולם החל מיום 1.6.13, והיתר באופן רצוף בראשון לכל חודש עוקב. בנוסף לכך חייב בית הדין האזורי את המבקש לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה נוספת לפי חוק עובדים זרים, לתקופה של שלוש שנים. במסגרת גזר הדין נקבע כי ביצועו של גזר הדין יעוכב לתקופה של 45 יום. 

2.   על פסק הדין הגישו שני הצדדים ערעור לבית דין זה ובמקביל הגיש המבקש את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע תשלום הקנס. המבקש טוען כי סיכויו לזכות בערעור טובים. לטענתו, לא זו בלבד שקיים ספק סביר בדבר עצם ביצוע העבירה, אלא דבר העבירה לא הוכח כלל ובוודאי לא ברמת הנטל הנדרש במשפט הפלילי. לטענת המבקש, הוא הורשע, שלא בצדק, על יסוד קונסטרוקציה משפטית לקויה ומוטעית, בעניין חזקה בדבר אחריות בעל מקרקעין ודוקטרינה של "עצימת עיניים" כביכול לעניין היסוד הנפשי של העבירה. לטענתו, לא היה מקום להחיל במקרה דנן את הדוקטרינה האמורה, זאת בייחוד לאור העובדה שלא נסתרה, כי המבקש לא היה מודע ולא היה יכול להיות מודע להעסקת העובדים בנסיבות העניין. לטענת המבקש, היה מדובר בהעסקת עובדים זרים ככל הנראה שלא כדין, בחצריה של עדת התביעה הגב' שרה פנקר (להלן - הגב' פנקר), אשר העידה כי מעולם לא פגשה את המבקש ואינה מכירה אותו כלל, אלא באה בדברים עם אחיו, מר יוסף פרג', שאישר בעדותו כי המליץ בפניה על שירותיו של צד ג' - קבלן תושב האזור. עוד נטען כי ההתקשרות בין אחיו של המבקש והגב' פנקר מעולם לא יצאה אלא בסופו של דבר קבלן מהשטחים קיבל על עצמו את ביצוע העבודות בחצריה של גב' פנקר. לטענת המבקש, מעורבותו היחידה בפרשה היתה באמצעות טופס התחייבות קבלן הנושא את חתימתו, אשר הוצג לגב' פנקר על ידי אחיו, בלא ידיעתו או מעורבותו. כן נטען כי, מעדויות ההגנה אשר לא נסתרו עולה שאחיו של המבקש עשה שימוש בטופס ריק, החתום "בלנקו", בו מילא את הפרטים בעצמו עת שקל להתקשר עם הגב' פנקר, ללא ידיעת המבקש. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, טעה בית הדין בכך שראה בו כמי שהינו בגדר בעלים או מחזיק במקרקעין בהם הועסקו העובדים.

3.   המבקש מוסיף וטוען כי טעה בית הדין עת הרשיע אותו בעבירה של אחריות ישירה, לפי סעיף 2 לחוק עובדים זרים, בעוד שקבע כי אחריותו נובעת מהעובדה כי לא פיקח על אחיו. לטענת המבקש, הוא למעשה הורשע בהפרת חובת פיקוח בתאגיד לפי סעיף 5(א) לחוק עובדים זרים, עבירה בגינה כלל לא הועמד לדין. בנסיבות אלה, כך נטען, טענות המבקש כבדות משקל ורציניות, ודי בסיכויים לכאוריים של הערעור להתקבל, כדי להצדיק לפי הלכת שוורץ את עיכוב הביצוע של העונש, בשלב זה. לחלופין טוען המבקש כי לא היה מקום להטיל עליו עונש כה חמור לאור נסיבות העניין ועל כן יש הצדקה להתערב בהפחתת עונשו, ככל שלא יראה בית הדין לנכון לזכותו.

       בכל הנוגע למאזן הנוחות טוען המבקש כי ביצוע מיידי של גזר הדין יגרום לו נזק חמור ובלתי הפיך. לעומת זאת, עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור, לא יגרום כל נזק למשיבה. לאור האמור ולאור נסיבותיו החריגות של המקרה הנדון טוען המבקש כי יש הצדקה לעכב באופן מיידי את ביצוע תשלום הקנס.

4.   המדינה מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין מקום לחרוג מן הכלל לפיו אין לעכב תשלום של קנס שהוטל על נאשם, שכן אין בתשלום כדי לגרום למבקש נזק בלתי הפיך. המדינה מוסיפה וטוענת כי הסיכויים לקבלת הערעור נמוכים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין קבע, בהסתמך על הראיות המבוססות שהונחו בפניו, כי חמשת העובדים נתפסו במהלך עבודתם אצל המבקש ועל כן חלה ההלכה הפסוקה בדבר החזקה העובדתית, שלא הופרכה על ידי המבקש, הקובעת כי "מי שנמצא בחצריו של פלוני תחת פיקוחו, למטרה לה מיועד השטח, הרי הוא מועסק על ידי פלוני" ; בית הדין ביסס את ההרשעה כראוי הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית על סמך החזקה בדבר אחריות קבלן לעובדים הנמצאים באתר העבודה, אשר לא נסתרה; בית הדין ביסס את קביעותיו על מהימנות העדים והתרשמותו מהם, ובקביעות מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב; בית הדין נתן הזדמנות נוספת למבקש להשלים את ראיותיו ובסופו של דבר חזר על הרשעת המבקש בקובעו כי אין בעדויות שנשמעו כדי להפוך את הכרעת הדין; הקנס שהוטל על המבקש לגבי העסקה שלא כדין של חמישה עובדים זרים הינו קל מדי, ומכאן ערעורה של המדינה, הסב על קולת העונש ועל פריסת הקנס לתשלומים רבים.

5.   בהחלטתי מיום 30.5.13 התבקשו הצדדים להודיע עמדתם, בשאלת הצורך לקיים דיון במעמדם בבקשה לעיכוב הביצוע, זאת לאור הנפסק בעניין אלטורי ובעניין דהן . המבקש הודיע כי, בנסיבות העניין בהן הבקשה נסמכת על סיכויי הערעור, הוא מותיר את שאלת קיום הדיון במעמד הצדדים לשיקול דעתו של בית הדין, ואילו המדינה לא הביעה את עמדתה בנידון למרות שהתבקשה לעשות כן.

6.   לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולכלל החומר שבתיק הגעתי למסקנה כי אין צורך בקיום דיון בבקשה במעמד הצדדים וכי יש לדחות את הבקשה. ואלה טעמי:

      אשר לקיום דיון במעמד הצדדים: על פני הדברים, עניינו של הערעור בשאלה משפטית והצדדים העלו טענותיהם בכתב. לפיכך, הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום הקנס אינה מחייבת קיום דיון במעמד הצדדים וניתן להכריע בה על יסוד הכתובים בלבד, זאת כאילו היה מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע תשלום סכום כסף כלשהו במסגרת ערעור אזרחי. 

      אשר לעיכוב ביצוע תשלום הקנס: לא מצאתי בנימוקי הבקשה כל טעם המצדיק את עיכוב הביצוע קנס כספי. כידוע, בית משפט זה אינו נוהג לעכב את ביצועו של עונש תשלום קנס שהושת על אדם. זאת, כיוון שבניגוד לעונש מאסר ולרציונאל העומד מאחורי אמות המידה שנקבעו בבית המשפט העליון לעיכובו, תשלום קנס, ככלל, לא עלול לגרום למי שמערער על העונש שהושת עליו נזק בלתי הפיך במידה ויזוכה בסופו של דבר . בית המשפט יעכב את ביצוע עונש תשלום הקנס רק אם ישתכנע שאין ביכולתו של המבקש לעמוד בתשלום . חשש זה אינו מתקיים כאשר מדובר בחיוב כספי לטובת המדינה, שחזקה עליה כי תשיב למבקש את כספו אם יזכה בערעורו .

      טענת המבקש כי תשלום הקנס שהוטל עליו יגרום לו נזק בלתי הפיך נטענה בעלמא, ללא תמיכה בראיות. בנוסף לא הועלתה כל טענה בנוגע לקושי מצד המבקש לעמוד בחובת התשלומים שהוטלה עליו. במצב דברים זה דומה כי נדרש להצביע על סיכויי ערעור גבוהים במיוחד כדי לקבל את סעד עיכוב הביצוע המבוקש. יתרה מכך, מדובר בקנס המשולם לקופת המדינה, וככל שהמדינה תחוייב בהשבת הקנס, כולו או חלקו, לא יהא כל קושי להיפרע ממנה. בנסיבות אלה, די בכדי לדחות את הבקשה.

7.   מעבר לכך אציין כי בית הדין האזורי בדק ומצא כי מעשה שנמצאו העובדים בשטח לגביו התחייב המבקש לבצע עבודות בניה, קמה חזקה כי לעובדים אלה קיים קשר של יחסי עובד- מעביד עימו. עוד נקבע כי המבקש לא הביא כל ראיות לסתור את הראיות לעניין ביצוע העבודות בנכס והעסקת העובדים במסגרתן, ולא השכיל לסתור את החזקה האמורה. כן נקבע כי עצם העובדה שהמבקש חתם על "כתב הצהרה והתחייבות של הקבלן", ועצם העובדה שאחיו של המבקש, אשר עובד אצלו כמנהל עבודה שכיר, שימש בפועל כ"קבלן" בנכס נשוא כתב האישום, יש בהן כדי לבסס קשר בין המבקש לבין ביצוע העבודות בנכס והעסקת העובדים שנתפסו בו. באשר ל"יסוד הנפשי" נקבע כי יסוד זה התקיים וכי מדובר ב"עצימת עיניים" של המבקש, השקולה ל"מודעות" להעסקת חמשת העובדים על ידו שלא כדין. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור גבוהים במידה הנדרשת.

8.   סוף דבר - הבקשה נדחית.

ניתנה היום,  א' תמוז תשע"ג (09 יוני 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.